מדיטציה
משל הודי עתיק מספר על אדם שמוצא מנורה, משפשף אותה ופוגש בג’יני ללא הגבלת משאלות.
הג’יני, נרגש כולו, שואל, “מה אפשר לעשות למענך?”
האיש, נדהם ושמח, עונה, “תבנה לי ארמון על ראש ההר!”
הג’יני חוזר במהרה ואומר, “בניתי! מה אפשר לעשות עכשיו?”
האיש עונה, “תביא אל הארמון הר של אוכל!”
הג’יני חוזר תוך מספר רגעים ואומר שוב, “הבאתי! מה עכשיו?”
האיש מעט עייף, עונה לו – “תביא אל האמון מטילי זהב!”
והג’יני שוב תוך רגע – “הבאתי! מה עכשיו?”
האיש המותש מאבד את סבלנותו, ואומר לג’יני – “אתה רואה את הבמבוק הגבוה הזה? תטפס עליו מעלה ומטה עד שאגיד לך להפסיק.”
מהי מדיטציה
במשל הזה, האדם הוא אנחנו, הג’יני הוא התודעה שלנו – אותה מכונה מופלאה המבקשת לפעול ולהשתפר בכל רגע נתון, והבמבוק הוא הנשימה שלנו, משימה פשוטה ורציפה שאנו נותנים ל”ג’יני” שלנו, והוא יכול להתמיד בה מבלי להטריד אותנו בבקשות למשימות נוספות.
בעולם המהיר ומלא הגירויים בו אנו חיים, המדיטציה השקטה עלולה לגרום לנו לחששות – לנסות לא לחשוב? מאיפה מתחילים?
אך לפי תורת היוגה, השקט הוא המצב הטבעי שלנו, ולכן אין צורך ליצור אותו יש מאין, אלא לשוב אליו, ושיבה זו אמורה להיות נעימה ופשוטה.
על פי היוגה, למדיטציה מספר שלבים שמטרתם להביא את תודעת המתרגל ממצבה היומיומי, בו היא קופצת ממחשבה אחת לאחרת ובין העבר לעתיד ללא מנוחה, אל מצבה הטבעי והנצחי, שהוא שקט ואחדות עם היקום כולו.
על פי התורה, ברור מאליו שעל המעבר בין תפקודי התודעה להיות הדרגתי ואיטי, ולכן בשלבי המדיטציה הראשונים ניעזר בהתמקדות בנשימה. בשלבים אלה המחשבות החיצוניות שחולפות מקבלות התייחסות של התבוננות בלבד, ללא הצורך לפתור אותן או להביאן למיצוי. בשלבים מאוחרים יותר, לרוב בתרגולי מדיטציה ארוכים ומעמיקים, יכולה התודעה להפרד מה”במבוק” שלה, ההתמקדות בנשימה, ולהשאר בשקט מופתי.
עם זאת, יהיה זה מוגזם לצפות לחוות שקט מופתי בתרגולים הראשונים. התודעה שלנו, הרגילה להעלאת בעיות ופתירתן, לא מוותרת על תפקידה בקלות, ומעלה בפנינו שוב ושוב משימות, זכרונות והגיגים. יש להיות סלחניים כלפיה, להתבונן בפעולתה ללא שיפוטיות, ולחזור שוב ושוב להתמקדות בנשימה. לאט לאט, עם תרגולי המדיטציה, התודעה מסכימה לנוח, ומעניקה לנו יותר ויותר שקט ומרחב להתחבר למקומות העמוקים והטבעיים ביותר שלנו, ולאפשר לנו חיים רגועים, מדויקים ופשוטים.